פסק-דין בתיק ע"א 2809/03

השופט י' עדיאל:

1.            לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא השופט ע' קמא) בו נדחתה תביעת נזיקין שהגישו המערערים נגד המשיבים, בטענה שהאחרונים אחראים בהתרשלותם לנזק מוחי שנגרם למערער 1  עקב הטיפול הרפואי שניתן לו ולמערערת 2 בבית החולים במהלך היילוד של המערער 1 ובסמוך לכך.

רקע עובדתי

2.            ביום 25.3.1990 אושפזה המערערת 2 (להלן - המערערת), בשבוע ה-20 להריונה, בבית החולים הדסה עין כרם (להלן - הדסה או בית החולים), כשהיא סובלת מדימום נרתיקי. עוד קודם לכן אובחנה אצל המערערת שיליית-פתח, שהוא מצב שבו השלייה חוסמת את תעלת הלידה, אשר מחייב לבצע את הלידה בדרך של ניתוח קיסרי. על רקע זה, לאור הפלות קודמות, לידת פג והדבקויות רחמיות קודמות עקב העדר רקמת שריר, נחשב הריונה של המערערת כהריון בר-סיכון.

           ביום 19.5.1990 ילדה המערערת את המערער 1 (להלן - המערער), בניתוח קיסרי שבוצע בבית החולים. לאחר הלידה, נמצא שהמערער סובל מהפרעה אפילפטית קשה הידועה כתסמונת Lennox-Gastaut ופיגור שכלי (להלן - הנזק המוחי). בתביעה נטען כי הנזק המוחי ממנו סובל המערער נגרם עקב התרשלותם של המשיבים, ואלה אחראים, לפיכך, לפצות את המערערים בגין נזקיהם.

ההליך בפני בית המשפט המחוזי

3.            טענתם המרכזית של המערערים בפני בית המשפט המחוזי, הייתה כי המערער סבל עובר ללידתו ממצוקה עוברית. עקב מצוקה זו, נטען, היה על המשיבים להביא לסיום ההיריון באמצעות ניתוח קיסרי, עת הופיעו לראשונה שינויים בדופק העובר, וזאת, שעות רבות בטרם בוצע הניתוח בפועל. אילו כך נעשה, טען בחוות דעתו ד"ר וייס, גניקולוג מומחה שהגיש חוות דעת מטעם המערערים, היה בכך "כדי למנוע או להקטין עד למזעור את הליקויים הנובעים מחמצון לקוי לעובר ולנזקים שנגרמו לו בשל כך". גם פרופ' ברנט, רופא ילדים במומחיותו, קבע בחוות דעתו כי המום ממנו סובל המערער נגרם בשל מצוקה תוך רחמית הולכת ומתקדמת שלא זכתה לטיפול במועד.

           המערערים טענו בפני בית המשפט המחוזי, שהתרשלותם של המשיבים ביילוד המערער ובטיפול הרפואי שניתן לו ולמערערת, לפני הלידה ולאחריה, התבטאו במעשים ובמחדלים נוספים: המערערת סבלה במהלך האשפוז ובמיוחד ביומיים שלפני הלידה, מדימום מסיבי וקשה אשר גרם לירידה בנפח דמה, וכתוצאה מכך - לפגיעה במחזוריות (סרקולציה) של המערער, דבר אשר גרם לנזק מוחי למערער. דימום קשה זה חייב אף הוא להביא להקדמת מועד הלידה; המערערת סבלה עובר ללידה מזיהום שלא טופל; על הצוות הרפואי היה להזריק למערערת תרופה בשם דקסמטזון (סטרואידים) מוקדם משהדבר נעשה בפועל ובמינון גבוה יותר; על המשיבים היה להעביר את המערערת, עוד לפני הלידה, לבית החולים הדסה בהר הצופים, או לכל בית חולים אחר שיש בו יחידה לטיפול נמרץ לפגים, וזאת כדי לאפשר מתן טיפול מיטבי למערער עם לידתו; במהלך הלידה היה צריך להיות נוכח רופא נאונטולוג או רופא ילדים מומחה ולא ניתן היה להסתפק, כפי שנעשה בפועל, בנוכחות רופא מתמחה ברפואת ילדים שעבר התמחות של חצי שנה בלבד במחלקה לטיפול נמרץ פגים; העברתו של המערער לבית החולים בהר הצופים נעשתה באיחור רב ובצורה רשלנית. כתוצאה מכך הגיע המערער לבית החולים הדסה הר הצופים, כשהוא סובל מהיפוגליקמיה (רמה מסוכנת של העדר סוכר) והיפותרמיה (תת-חום); האינטובציה שבוצעה למערער לא בוצעה כראוי, וכשהגיע לבית החולים הר הצופים נמצא שהטובוס אינו במקומו הנכון; מעבר לפרטי ההתרשלות הספציפיים, נטען שהתיק הרפואי בהדסה אינו משקף את הרשומות הרפואיות שנערכו בעת ההתרחשות של האירועים ואת הפעולות הרפואיות שבוצעו במערער ובאמו, ועקב כך נגרם למערערים נזק ראייתי שמנע את הוכחת התביעה או הקשה עליה.

4.             בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות המערערים.

           לעניין טיבה של המחלה או המום ממנו סובל המערער, קבע בית המשפט קמא שהמערער אינו סובל משיתוק מוחין, אלא מתסמונת Lennox-Gastaut, שהיא הפרעה אפילפטית קשה הנראית בבדיקת EEG ומלווה בפיגור שכלי.

           במרכז פסיקתו של בית המשפט המחוזי, עומדת הקביעה, שהמערער לא סבל עובר ללידה ממצוקת עובר עקב תשניק (מחסור בחמצן) אשר יכולים לגרום לנזק מוחי. קביעה זו בוססה על מצבו של המערער מיד בסמוך לאחר הלידה, שלפי חוות דעת רפואיות שהוצגו בפני בית המשפט, שלל קיומו של תשניק כאמור. הואיל וכך, נקבע בפסק הדין, גם אם נפל פגם בטיפול הרפואי שניתן למערער על-ידי המשיבים, "הרי שמצבו של התובע עם לידתו ובימים שלאחר מכן, מנתק כל קשר סיבתי אפשרי בין מעשי הנתבעים או מחדליהם לבין הנזקים הגופניים של התובע בלידתו או אחרי כן".

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, שתשניק סב לידתי יגרום תחילה לנכות מוטורית ורק אם התשניק הוא בדרגה קשה מאוד, תהיה גם פגיעה נוירולוגית. במקרה שלפנינו, נכותו העיקרית של המערער היא נכות קוגניטיבית, ולא מוטורית, מה ששולל אף הוא את האפשרות לקיומו של תשניק סב לידתי.

           לעניין הדימום ממנו סבלה המערערת, נקבע בפסק הדין, שרק דימום מסיבי, שמביא את היולדת למצב של הלם, הוא דימום מסוכן לעובר. על יסוד הראיות שהוצגו, בכלל זה עדויותיהם של מומחי המערערים, ד"ר וייס ופרופ' ברנט, לאור בדיקות הדם וההמטוקריט שבוצעו למערערת, נתוני לחץ הדם והדופק שלה שנותרו יציבים ותקינים במהלך כל ימי האשפוז, ובהתחשב בכך שרמת ההמוגלובין של המערערת נותרה יציבה, גם לאחר הניתוח הקיסרי שבמהלכו היא קיבלה שתי מנות דם, נקבע שהמערערת לא סבלה מירידה משמעותית בנפח הדם, ובכל מקרה לא כזו שיכולה לגרום לסבל עוברי.

           גם הטענה בדבר הזיהום בו לקתה המערערת נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. כך נקבע, לאור רמת כדוריות הדם הלבנות בדמה, שלא עלתה ונותרה יציבה לכל אורך האשפוז, והעדר דימום אצל הילוד.

           בית המשפט המחוזי דן גם בטענה בדבר אי מתן סטרואידים (דקסמטזון), חרף העובדה שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה. נקבע, שהתרופה אמנם ניתנה באיחור, מה שגם מנע הזרקת מנה נוספת של סטרואידים לפני הלידה, אלא שמחדל זה לא גרם לנזקו של המערער. זאת, משום שמטרתו של טיפול זה היא לזרז את הבשלת ריאות, אך נזקי המערער אינם נובעים מכשל ריאתי בשל חוסר בשלות ריאותיו.

           נדחתה גם הטענה שעל המשיבים היה להעביר את המערערת עוד לפני הלידה למרכז הרפואי בהר הצופים, שבו קיימת מחלקה לטיפול נמרץ ביילודים ובפגים (שאינה קיימת במרכז הרפואי בעין כרם). בנושא זה קיבל בית המשפט את עדותו של פרופ' אידלמן, ממייסדי הניאונטולוגיה בישראל, אשר העיד כי העברת פגים הנולדים בבתי חולים שאין בהם מחלקות לטיפול בפגים, למרכזים רפואיים שיש בהם מחלקות כאלה, היא פרוצדורה מקובלת בעולם כולו ואין בה משום סטייה מפרקטיקה רפואית מקובלת. המצב בו הייתה נתונה המערערת, כאשר השלייה הייתה עלולה להינתק ממקומה בכל עת ולגרום לדימום קטלני ולמותה, נקבע בפסק הדין, מנע אף הוא את העברתה לבית חולים אחר לפני הלידה.   

           בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המערערים כי המערער הגיע לבית החולים הדסה הר הצופים במצב קשה, כשהוא סובל מהיפוגליקמיה (חוסר סוכר בדם) ותת-חום. נקבע, שהמערער לא סבל מירידה קיצונית ברמת הסוכר בדמו, והירידה ברמת הסוכר שאובחנה לא סיכנה את בריאותו, ובכל מקרה אינה קשורה, לפי הידע הרפואי הקיים, למחלתו של המערער. עוד נקבע, שחום גופו של המערער, בעת שהגיע לבית החולים בהר-הצופים,  עמד על 35 מעלות, רמה שאינה נחשבת להיפותרמיה וגם היא אינה קשורה למצבו הנוכחי של המערער.

           בפסק הדין נדחתה גם הטענה, כי רופא הילדים שקיבל את המערער בעת הלידה, היה צריך להיות רופא ניאונטולוג, ולא, כפי שהיה במקרה זה, רופא מתמחה ברפואת ילדים שעבר סבב (רוטציה) בן חצי שנה במחלקה לטיפול נמרץ - פגים. נקבע, שהמצב הרצוי הוא אמנם, שהרופא אשר יקבל את היילוד יהא הרופא המיומן ביותר, אך במצב הקיים, שבו קיבל את היילוד בחדר הלידה רופא ילדים אחר חצי שנה של  התמחות לסירוגין בטיפול נמרץ יילודים, אין משום פרקטיקה בלתי תקינה או בלתי ראויה.

           בהתייחס לטענת המערערים בדבר היעדר רישומים רפואיים מספיקים נקבע בפסק הדין, שגם אם הרישום הרפואי היה חסר וגם אם היה בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה להיעדר התרשלות על המשיבים, האחרונים עמדו בנטל זה והוכיחו כי לא התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לאם וליילוד. בכל מקרה נקבע שאין קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין נזקיו של המערער.